תרגום מספרו של תומס האנה:
Thomas Hanna – Somatics; Reawakening The Mind’s Control Of Movement, Flexibility, And Health

אטרופיה: תפקידה של כניעה הדרגתית
שום עצה אינה בוגדנית יותר מזו: “עכשיו כשאתה מזדקן, אתה צריך להאט קצת”. זהו מסלול המוביל ישירות להתדרדרות.
עצה כזו אינה רק מחלישה, היא גם קטלנית.
זהו חלק מן המיתוס המסורתי של ההזדקנות שככל שהגיל עולה צריך להקטין את הפעילות הגופנית. אבל חוכמה עממית יכולה להיות מאוד לא נכונה. ובמקרה זה, מביאה לאובדן של הרווחה והעצמאות כי היא מטיפה להימנעות.
האמת שונה מאוד. אם אתה רוצה להצמיד מוטו על הקיר שלך, תצמיד את זה: “פונקציה שומרת על מבנה.” המוטו הפופולרי יותר הוא: “השתמש בו או תאבד אותו.” עצה זו נכונה אנטומית, פיזיולוגית ונוירולוגית.
לדוגמה:
אם העצמות שלנו לא משמשות אותנו באופן קבוע לשאת משקל ולהחזיק כוחות חזקים, הם הופכים לרכים.
אם השרירים שלנו אינם פעילים באופן קבוע בפעילויות מאתגרות הדורשות מיומנות, הם הופכים חלשים יותר ומגיבים פחות.

אם תאי המוח שלנו אינם מעורבים באופן שיטתי במגוון רחב של פעילויות רצוניות, הם מתדרדרים.
הריכוך, ההיחלשות, וההידרדרות של המשאבים שלנו מתרחשים בהדרגה ובחשאי – לא בגלל ההזדקנות אלא בגלל מה שאנחנו מפסיקים לעשות!
אלה המאמינים כי הם צריכים ‘to take it easy’ ככל שהם מתבגרים מוליכים את עצמם שולל. אלה הם אנשים המכניעים את תפקודי החיים שלהם לאט ובהדרגה לכדי כיליון.
עבור רוב האנשים עצם ההתבגרות, ההתברגנות וההתיישבות לחיים הבוגרים הוא מעשה של ריקבון. זהו מעשה מכוון ובדרך כלל מחושב היטב של ויתור בהדרגה על היכולות הפונקציונליות שנרכשו בתהליך ההתבגרות.
התבגרות האדם היא תהליך ארוך של למידה, שבמהלכה נבנה רפרטואר של פונקציות שמאפשר לנו לחיות חיים מלאים. אבל זה לא מה שקורה בדרך כלל. ברגע שאנו רוכשים את הרפרטואר של הפונקציות השימושיות, אנחנו מפסיקים להשתמש בחלקם. זהו מופע של התיישנות מכוונת.
למרבה האירוניה, כל כך הרבה אנשים מתלוננים על התמוטטות המקררים והמכוניות והטלפונים שלהם, ומאשימים את היצרנים בהתיישנות מכוונת של מוצריהם, אך לעתים קרובות ישנם בני אדם שמתפרקים מהתשה מכוונת המובנית באורח חייהם.

אכן, זהו חלק מהחלום האמריקאי של “לעשות את זה”. זה מובן מאליו כי אדם ש”יש לו את זה” הוא אדם שהשיג מעמד של עושה כלום – כלומר יכול להרשות לעצמו לא לעשות כלום. גוף בבגד ים ליד בריכת שחייה שוכב ללא ניע על כיסא נוח, הוא הדימוי האמריקאי של “זה עשה את זה.” אסור לנו לשכוח עם זאת, שזו גם דמות של פגר מת…
להיות מבוגר אומר שאנחנו כבר לא צריכים לעשות את הדברים שעשינו כילדים. ילדים רצים, אבל אנחנו הבוגרים הולכים. ילדים מטפסים, אבל אנחנו עולים במעלית. ילדים מתרוצצים מתחת לשיחים, אבל אנחנו הולכים סביבם. ילדים עומדים על הראש, אבל אנחנו יושבים על הישבן. ילדים מתגלגלים על הקרקע, אבל אנחנו יושבים על הכורסא. ילדים קופצים מעלה ומטה, אבל אנחנו רק מושכים בכתפינו מעלה ומטה. ילדים צוחקים בשמחה, אבל אנחנו מחייכים באיפוק. ילדים נלהבים, אבל אנחנו זהירים. ילדים רוצים ליהנות, אבל אנחנו רוצים ביטחון.

בקיצור, להיות מבוגר מוצלח ואחראי פירושו להפסיק לפעול ולנהוג כמו ילד.
זהו סימן מקובל של בגרות: להפסיק לפעול כמו אדם צעיר, נלהב, נע קדימה, שואף להתקדם, ללמוד.
אבל לתפיסה זו של בגרות יש תוצאה בלתי נמנעת: ברגע שאנחנו מפסיקים להשתמש בפונקציות האלה אנחנו מאבדים אותם. ואנחנו מאבדים אותם משום שהמוח שלנו, שהוא איבר בעל יכולת אָדַפְּטַצְיָה ועִבּוּד גבוהים, מתאים את עצמו לחוסר הפעילות הזה.
אם פעולות מסוימות כבר אינן חלק מהמלאי ההתנהגותי שלנו, המוח שלנו מוחק אותן. במילים אחרות: שוכח אותן. המודעות המעשית היומיומית של האופן שבו פעולות אלו מוחשות, מרגישות וכיצד הן מבוצעות נמוגה, ושיכחון-חישה מוטורית (SMA) היא התוצאה.

למרבה המזל SMA הוא מצב הניתן לתיקון.
טכניקת אימון-התנהגותי היא דרך ללמוד מחדש מיומנויות מוטוריות.
שמירה על כושר גופני באמצעות סגנון חיים שכוללים תרגילים יומיים מציעה שיטה זולה ובטוחה כדי למנוע התדרדרות מוטורית ומנטאלית.
לסיכום, מיטב הידע המדעי שלנו מצביע ישירות מה שאני מציע: שרבות מהבעיות הגופניות המיוחסות לגיל מבוגר הן בעיות פונקציונליות של חוסר שימוש. אני מתאר את זה כשיכחון-חישה-מוטורית, שהשפעתה זמנית וניתנת למניעה ולתיקון באמצעות תכנית תרגול המבוססת על נוירולוגיה, כגון התרגילים-הסומטיים.

תורגם על ידי איריס בר לב, מתוך ספרו של תומס האנה:
Thomas Hanna – Somatics; Reawakening The Mind’s Control Of Movement, Flexibility, And Health