בני אדם זקוקים לחופש, הם רוצים חופש, וזה דבר יפה. ברגע שמאפשרים לטעום מהחופש, אז כבר מאוחר מדי לעצור את זה.

שיחה על חופש פנימי - ראיון עם תומס האנה

(הלמוט מילץ - Helmut Milz)

שיחה אשר מבטאת בצורה ברורה וחדה את רוחב שיטתו של תומס האנה ואת עומק חזונו.

מילץ: ידע אינטלקטואלי הוא ידע למען עצמו, אך ידע סומטי הוא ידע עבור עצמך שמאפשר שליטה ואחריות עצמית. ההתפתחות האישית שלך ותהליך הלמידה שלך הם דוגמאות להתגברות על הפיצול המסורתי בין הגוף לנפש במערב. תוכל לספר לנו בקצרה על כמה שלבים במסע האישי שלך?

האנה: כל חיי עסקתי באופן עמוק בשאיפה להיות חופשי. תמיד הבנתי שלהיות חופשי לא אומר רק להיות ללא מכשולים חיצוניים. התנאי העיקרי לחופש הוא הכוח הפנימי והכישורים הפנימיים, השיפוט, התפיסה והאינטליגנציה שדרושים כדי להיות עצמאי, כי חופש הוא בעיקרון אחריות עצמית ועצמאות.
לא להיות חלק משועבד למוסד כלשהו היה נושא מרכזי בחיי. אי אפשר להיות עצמאי אם לא עומדים על שתי רגליים, ולא מדובר רק בעמידה מרדנית על הרגליים, אלא לדעת מי אתה, להכיר את כוחותיך, ולהיות מסוגל להיות יצירתי ופרודוקטיבי בעצמך. אני חושב שזה הפך לנושא יותר ויותר מרכזי במחשבותיי ובחיי.

מה שאני שואף לעודד אליו באנשים אחרים הוא צמיחה בכישורים העצמיים שלהם, כדי שהם יוכלו להיות חופשיים יותר. זה מאפיין את כל מה שאני עושה בעבודתי המעשית במכון נובאטו (Novato Institute). זה מעסיק אותי בעבודתי ובתחומי העניין שלי בעריכה ופרסום, וזה הנושא המרכזי שאני חושב עליו וכותב עליו כפילוסוף.

מה שאני שואף לעודד באנשים אחרים הוא צמיחה בכישורים העצמיים שלהם.

במקור, היו לי תחומי עניין דתיים חזקים מאוד, ולמדתי שלוש שנים תיאולוגיה ופילוסופיה של הדת. יש לי אפילו תואר בתיאולוגיה מאוניברסיטת שיקגו – אך אציין שקיבלתי את התואר הזה כאתאיסט. עד כמה שידוע לי, הייתי האתאיסט הראשון שאי פעם קיבל תואר בתיאולוגיה מאוניברסיטת שיקגו. למרות זאת, הייתי אתאיסט פופולרי מאוד, אולי כי הייתי יותר פילוסוף דתי חופשי מאשר נוצרי, והם בנדיבות איפשרו לי ללמוד בתור פילוסוף דתי חופשי.

שמחתי מאוד ללמוד בבית ספר לתיאולוגיה, שהיה באותה תקופה הטוב ביותר בארצות הברית, אם לא בעולם. פול טיליך (Paul Tillich) לימד שם, כמו גם מירצ'ה אליאדה (Mircea Eliade), ההיסטוריון הגדול של הדת, ואחרים. בכל מקרה, הנושא של עצמאות וחופש, שהוביל אותי לעיסוק בענייני דת, הוביל אותי יותר ויותר לתחומים פילוסופיים שנקראו אקזיסטנציאליסטיים (existential) ופנומנולוגיים (phenomenological). האקזיסטנציאליזם – דרך מרסל (Marcel), קסטוב (Chestov), טיליך (Tillich), בולטמן (Bultmann) ואקזיסטנציאליסטים נוצריים אחרים – חופף את התחומים הדתיים, המוסריים והפילוסופיים. אי אפשר באמת להפריד ביניהם.

התחלתי לראות שמבנים פסיכולוגים תיאורטיים, מושרשים במבנה הגוף.
ככל שהעמקתי את הבנתי במסורות האקזיסטנציאליסטיות והפנומנולוגיות, ראיתי עד כמה הן מובילות לתוך התחום של פסיכותרפיה ופסיכולוגיה. ככל שהתקדמתי בתחום הפסיכותרפיה והפסיכולוגיה, הבנתי שתחומים אלה חסרי משמעות כשלעצמם ולא ניתן להבינם בלי לכלול ולהביא בחשבון את הגוף האנושי. הדרך המסורתית לחשוב על פסיכולוגיה הייתה שהתהליכים שהנפש עוברת מתרחשים במקום נפרד כלשהו, ושאין להם כל קשר לעניינים הפרקטים והמעשיים של חיי היומיום של הפרט.
לכן לקחתי שנת חופש, בעודי עדיין ראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת פלורידה, כדי ללמוד בבית הספר לרפואה. הם אפשרו לי לעבור את השנה הראשונה בלימודי נוירולוגיה. רציתי ללמוד נוירולוגיה, ועברתי את השנה הראשונה של הכשרת בית הספר לרפואה, שבה כתבתי את הספר:
“Bodies in Revolt”. בזמן זה התחלתי לראות באופן תיאורטי, שכבר מהקטגוריות של קאנט (Kant) ועד לתוכניות של פיאז'ה (Piaget), מבנים פסיכולוגיים מושרשים בתבניות הגוף. ניתן לראות זאת בגנטיקה התנהגותית עכשווית, וגם במושג 'דפוסי התנועה הקבועים' של קונרד לורנץ (Konrad Lorenz). אנחנו רואים כיצד הדברים האלה פועלים בחיים האנושיים.

סומה איננה גוף והיא גם אינה נפש; סומה זה תהליך חי. דבר זה הוביל אותי, בסופו של דבר, למעורבות מעשית ישירה בענייני הגוף על ידי לימוד עבודתו של משה פלדנקרייז (Moshe Feldenkrais), שראיתי בה את הדרך היעילה והעקבית ביותר לעסוק בתחום, לא רק בפסיכולוגיה ולא רק בגוף, אלא בכל התהליך החי של האדם – במה שהתחלתי לקרוא לו 'המרחב הסומטי' (somatic realm).
הסומה מציינת הן אירועים מנטליים והן פיזיולוגיים – מכלול של הפונקציות של הגוף כתהליך שלם, תהליך שנקרא סומה. סומה אינה גוף, ואינה נפש; זהו התהליך החי. זו בעצם הדרך שבה ההיסטוריה שלי, המחשבות שלי, וחיי מתגבשים סביב נושא אחד.

מילץ: עכשיו אתה עובד על בסיס יומי עם מה שנחשב באופן מסורתי לאזורים נפרדים – פילוסופיה ועבודת גוף.

האנה: אני פילוסוף שעובד עם ידיו; פילוסופים אחרים, כמו שפינוזה, עסקו בתאוריות. אני עושה זאת בדרך אחרת.

מילץ: בתחילת שנות השבעים, כתבת את הספר "Bodies in Revolt", שבו סיכמת את התרומות המרכזיות של המערב להבנת קיומנו האנושי, תהליך האינדיבידואציה (ייחודיות) שלנו, והחיבור שלנו לסביבה הכוללת. הסתכלת על ההקשר ההיסטורי של סביבות אנושיות וחזית את עלייתה של תרבות סומטית. למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על "תרבות סומטית"?

האנה: תרבות סומטית היא תרבות שמכבדת את הפוטנציאל הגנטי הקיים בחברה האנושית בכללותה, אולם בעיקר מדגישה את הפוטנציאל הנמצא ברשותו של הפרט היחיד.
תרבות סומטית מעוניינת לעודד את הההתפתחות החופשית, החקירה והגילוי של הפוטנציאלים הללו, יהיו אשר יהיו.
באופן ספציפי, אני חושב שתרבות סומטית היא תרבות שמעודדת חישה; היא מעודדת סוג של תפיסה חושית שאינה מכוונת בעיקר לסביבה, אלא תפיסה חושית שהיא פרופריוצפטיבית (פּרוֹפּריוֹספציה מקורה מהמילה הלטינית proprius – שייך לי. תחושה עמוקה של הגוף, חישה עצמית של הגפיים ביחס לאיברי גוף אחרים ולמרחב, היכולת לחוש תנועה והתפיסה של תבנית הגוף ומיקומו, וכל אלה ללא שימוש בראיה. מתוך וויקיפדיה) – החישה של "הגוף" על ידי "התודעה". זהו תחום שנזנח לחלוטין בהיסטוריה של מערכות החינוך המערביות. אימנו את המודעות החושית שלנו להיות מכוונת בעיקר החוצה, ולהסתמך על מידע חזותי ושמיעתי. אם אתה מגביל את המידע החושי שלך רק לדברים אלה, אתה מגביל אוטומטית, בהגדרה, את האפשרויות המוטוריות והתבניות המוטוריות של הפרט, כי כל התהליכים החיים הם, אחרי הכל, חושיים-מוטוריים.

תרבות סומטית היא תרבות שמעודדת חישה. לכן, אם יש לנו

תרבות סומטית היא תרבות המעודדת חישה. לכן, אם יש לנו תרבות שמעודדת רק סוגים מסוימים של מודעות חושית שממוקדת בהישרדות, בתועלת מעשית ובחשיבה הנדסית שמכוונת כלפי חוץ, אנחנו בעצם מעוורים את בני האדם מהיכולות הגנטיות שלהם.

האקסטרוצפטורים (exteroceptor אמצעי הקליטה החיצוניים: עיניים, אוזניים וכדומה) הם בעלי חשיבות רבה וממלאים מקום מרכזי בכל מערכת חינוך מסורתית. אבל אם מעודדים רק את זה, מגבילים בכך את ההתפתחות של בני האדם לתבניות-תנועה ותפיסה שמובילות בסופו של דבר לתלות במומחים חיצוניים.

כולם חיים בתוך תחושה של: "אני לא יכול להסתכל על עצמי; אני יכול רק להסתכל עליך. אתה לא יכול להסתכל על עצמך; אתה יכול רק להסתכל עלי." לכן, אם אני צריך עזרה פנימית, אני חייב לגרום לך להסתכל עלי כאילו "העולם האמיתי" הוא כולו אובייקטיבי ואין מודעות סובייקטיבית.

סובייקטיביות היא המילה המסורתית מהמאה ה-19 למה חסר בתרבות המערבית שלנו.
אבל במונחים העכשוויים שלי, לא עודדנו פרופריוספציה (יכולת חישה עצמית). אני חושב שפרופריוספציה היא הזרע והדבר היסודי שעליו מושתת תרבות סומטית, פיתוח יכולת חישה עצמית.

אני חושב שפרופריוספציה היא הדבר היסודי ביותר שעליו מושתת ובו עוסקת התרבות הסומטית, פיתוח יכולת חישה עצמית.

מילץ: להתבגר, להפוך למבוגר, לפי התפיסה המסורתית, פירושו לשכוח את הצרכים הראשוניים שלך ולא לשים מספיק דגש על הקיום הסומטי המורכב שלנו – תשומת הלב שלנו מופנית החוצה לשם קבלת תגמולים חברתיים וכלכליים. אתה מכנה את התהליך הזה "ניוון של החושים הפרופריוספטיביים שלנו" ו"בורות עִצְבִּית כלפי עצמנו."

האנה: מערכת החינוך שלנו מתמקדת בהכנת צעירים להפוך ל"מבוגרים," כלומר לאזרחים מועילים ושורדים בחברה. אבל למה הצמיחה נעצרת בנקודה זו? מה שאני רואה שקורה לאנשים משנות העשרים שלהם ואילך, הוא שאין להם תפיסה של צמיחה לאחר גיל ההתבגרות, אין להם את הרעיון של שיפור, ולכן, בגלל שאין להם תפיסה כזו, לא נוֹלֶדֶת בהם ציפייה למימוש האפשרות והיכולת הגנטית הטבועה בהם. הרעיון של ציפייה לצמיחה הוגבל לעשרים וחמש או שלושים השנים הראשונות של החיים. התרבות שלנו פשוט משמרת את הדברים כך.

זו תרבות שממוקדת בהישרדות: אימון החיילים להיות בהיכון.
מה שאנחנו מגלים, גם מבחינה רפואית והן לאור האוכלוסייה המזדקנת שלנו, הוא שכבר עכשיו, בתקופת הנעורים וההתבגרות, עלינו להתחיל לתכנן ולחנך את עצמנו לבגרות. כלומר, בני האדם מעולם לא אומנו לצפות לגדול, להתחנך ולהשתפר לאורך כל חייהם. שמשמעו, תפיסה של התדרדרות הולכת וגדלה עם השנים.
כלומר, בני האדם מעולם לא אומנו לצפות לגדול, להתחנך ולהשתפר לאורך כל חייהם. למעשה, ניתן אפילו לעכב אותו. המחלות הרגילות שאנו מקשרים עם "הזדקנות" אינן קשורות כלל לגיל. אין באמת קטגוריה מוגדרת של "זקנה."

אנחנו יודעים היום שאנחנו יכולים לשלוט בתהליך ההזדקנות. אכן, אנחנו יכולים להפוך אותו. המחלות הרגילות שאנו מקשרים ל"הזדקנות" אין להן שום קשר לגיל. אין באמת קטגוריה מוגדרת של "זקנה."

מילץ: כתבת שה"מיתוס של ההזדקנות" צריך להיות מוחלף ב"מיתוס של צמיחה". איך אתה רואה את האפשרות לשינוי מושגים שכזה? מהו הבסיס הדרוש לנו לשם כך?

האנה: אני חושב שהבסיס הוא קודם כל להפיץ את הידיעה שמתגלה במחקר הגרונטולוגי (הגרונטולוגיה – Gerontology – תחום בביולוגיה וברפואה העוסק בחקר ההזדקנות) כלומר, במה שנחשב למחלות ה"זקנה" המשוערות, אין דברים כמו: חֲסָרִים גנטיים מתוכנתים במערכת העצבים המרכזית, אובדן רקמת מוח, ואירועים דומים אחרים שנחשבו בעבר כמתרחשים במערכת העצבים המרכזית או המוטורית במהלך ההזדקנות. הדברים האלה לא מתרחשים, למעט במקרים של טראומה או הלם, מחסור תזונתי ואירועים שונים הקשורים ללחץ. אבל אין שום דבר מתוכנת. יש להחליף את "מיתוס ההזדקנות" ב"מיתוס הצמיחה."

מילץ: האם זה מתרחש כתוצאה מאי-שימוש?

האנה: ההשפעות של ההזדקנות מתוכנתות תרבותית וסביבתית. הדבר הראשון הוא לקחת את המחקר הגרונטולוגי ולהצביע על כך שהמחלות והחסרים של הזקנה אינם קיימים. זה פשוט לא נכון – זה מיתוס.

הדבר השני הוא לעזור לאנשים לרכוש דרכים לאימון-עצמי ולספק את המידע הזה לכולם, בכך שהוא יהפוך לחלק ממערכת החינוך, ולא להחביא אותו מאחורי פסיכותרפיסטים, רופאים או מומחים אחרים.

מידע על ניהול עצמי סומטי צריך זמין לציבור; יש להפיץ אותו בקלטות, בתוכניות רדיו וטלוויזיה, צריכות להיות תוכניות וידאו מהסוג הזה, שמציגות את הדרכים שבהן אנשים יכולים לטפח "מיתוס של צמיחה". המטרה היא להיפטר ממיתוס ההזדקנות, כלומר להבין שאנחנו לא מתוכנתים לדעוך.

אנחנו נועדים למות, אבל אנחנו לא נועדים להתדרדר או להתנוון; אלה שני דברים שונים. וכמו כן, עלינו להבהיר שיש לנו דרכים לתקן את המחלות האלו, שהן בעיקר תוצאה של טראומה ולחץ. זה זה מה שנראה יותר ויותר בבירור: בעיות הבריאות הציבוריות העיקריות, הן בעיות הקשורות ללחץ. הן כוללות בעיות קרדיווסקולריות, בעיות נשימה וסרטן; ומחלות אלה הן תולדה של חברות טכנולוגיות המתקיימות תחת מצבי לחץ גבוהים.

אנחנו נועדו למות, אבל אנחנו לא נועדו להתדרדר או להידרדר.

מילץ: האם אתה מכיר את האמירה של איזה איטלקי אלמוני, "שיימצא אותנו המוות בחיים, אך שהחיים לא ימצאו אותנו מתים"?

האנה: זה יפה. זה סוג השינוי שאני רואה לנגד עיניי. ברור לי לחלוטין שבעיות הבריאות הציבוריות הגדולות בארצות הברית ובכל המדינות התעשייתיות המתקדמות ייעלמו לחלוטין אם אנשים יהיו מודעים לכך שהם עצמם יכולים להיות אחראים על כל התהליך הסומטי שלהם. שוב, הנושא המרכזי הוא חירות ועצמאות.

מילץ: מודעות עצמית פירושה קודם כל ללמוד להכיר ולהבחין בין דפוסי המידע החושי המגיעים הן מבפנים והן מבחוץ, לפני שנוכל ליצור אפשרויות חדשות לשליטה פעילה בתהליכים שבעבר נחשבו לבלתי רצוניים.
איך אתה מגדיר "חינוך סומטי"? מי מלמד ומי לומד?

האנה: חינוך סומטי הוא למעשה אירוע קצר שבו אדם מלמד אדם אחר כיצד ללמד את עצמו. זה חייב להיות כך, כי חינוך סומטי הוא חינוך לעצמאות.
זהו המקרה בעבודתי עם אימון חושי-מוטורי, שזה מה ש'אִינְטֶגְרַצְיָה פונקציונלית' (Functional Integration) עוסקת בו.
אני רואה לעיתים קרובות אנשים עם מחלות שרפואית נחשבות ל"חשוכות מרפא". זה ציטוט, כי הן לא "חשוכות מרפא" כמובן, אבל הרופאים שלהם אומרים שאין מה לעשות, בין אם זה כולל מקרים קיצוניים, כמו צורות שונות של שיתוק, שבץ, טרשת נפוצה, פוליו, נזק מוחי ואפילו שיתוק מוחין, שהם כולם בעצם סוג של נכות "חשוכת מרפא". או המחלות הקשורות באופן מובהק לטראומה וללחץ, כמו כאבים קבועים במשך שנים רבות באזור הצוואר או בגב, שהם מחלות אופייניות לכל החברות התעשייתיות, אך לא לחברות הכפריות. אנשים הסובלים מהמחלות השונות הללו יכולים ללמוד כיצד לשלוט במצבם.

אני קודם כל מבצע עבורם כמה תנועות כדי לגרום להם להרגיש יותר בנוח, והם בהדרגה נעשים מודעים לאיך הם יכולים לשמור על נוחות זו. אני לא משחרר אנשים לדרכם עד שאני יודע שהם יודעים איך לתחזק את עצמם – שהם יכולים לחוש פרופריוספטיבית מה קורה למשל בגב התחתון שלהם – כך שהם יכולים לחוש מה הם עשו לעצמם באופן לא מודע.

תהליך החינוך הסומטי הוא להביא למודעות הרגלים שהיו בעבר לא מודעים ומזיקים. ברגע שיש להם את המודעות החושית הזו – שהיא מודעות פרופריוספטיבית – אז יש להם את השליטה המוטורית הנחוצה. הם כותבים לי מכתבים ומביעים הערכה רבה, ואני רואה אותם ברחוב, אך כעת הם מתחזקים את עצמם.

ברגע שיש להם את המודעות החושית הזו – מודעות פרופריוספטיבית – הם רוכשים את השליטה המוטורית הנחוצה. חינוך סומטי במובן הזה הוא ללמד אנשים ללמד את עצמם; זה לימוד של שליטה עצמית.
שליטה עצמית ברמה שאני מדבר עליה היא מודעות עצמית – זו לא קטגוריה "רוחנית" ריקה מתוכן, אלא מודעות עצמית שבאה לידי ביטוי כמודעות חושית ממשית.

אני חושב שכל בני האדם יכולים להישאר בריאים ופרודוקטיביים ואולי אפילו יצירתיים אם, במרווחי זמן תכופים, יעבירו את עצמם מעין "בדיקה חושית פרופריוצפטיבית" – ויהיו מודעים לתפקוד של ויהיו מודעים לתפקוד כפות הרגליים, האצבעות, הקרסוליים, שרירי השוקיים וכדומה – ויסרקו את כל גופם באופן תחושתי.

עבודתו של משה פלדנקרייז (Moshe Feldenkrais) בהחלט מעוררת מודעות כזו. המודעות דרך תנועה (Awareness through Movement) עושה בדיוק את זה, כמו גם עבודתה של גרדה אלכסנדר (Gerda Alexander, Eutonie) והמסורת של "גימנסטיק" (Gymnastik), במיוחד זו של אלזה גינדלר (Elsa Gindler) מברלין, ותלמידתה שרלוטה ביהלר (Charlotte Biihler), וגם שרלוטה סלבר (Charlotte Selver) מסוסליטו. קרולה ספידס (Carola Speads) היא עוד תלמידה של גינדלר. כולן נשים גרמניות שלמדו אצל אלזה גינדלר בברלין בשנות ה-1920. התרגילים השונים הללו של מודעות חושית, הבדיקות הללו – גם ילדים יכולים לבצע אותם.

אני חושב שמדריכי חינוך גופני צריכים להתמקד יותר ויותר בהוראת מודעות חושית, והם יכולים לעשות זאת באמצעות צורות שונות של תרגולים. במקרה הצורך, הם יכולים לעשות זאת דרך קלטות.

מגיל צעיר מאוד ילדים חייבים להמשיך לטפח מודעות סומטית לעצמם. אני מאמין שבדיקת פרופריוספציה היא אחת הדרכים הבסיסיות להבטיח בריאות ציבורית מיטבית – נפשית ורגשית, כמו גם פיזית. זה משהו שעדיין רחוק מלהתבצע, אך הוא לא כל כך רחוק מבחינה מעשית.

מגיל צעיר מאוד ילדים חייבים להיות מודעים סומטית.

מילץ: התפקוד והמבנה של הגוף האנושי הם, כפי שציינת, מושגים מקבילים המתגלמים באותו קיום, ותלויים בתשומת הלב הספציפית של הצופה. הִצַּגְתָּ הנחת עבודה למדע הסומטי על ידי הצגת שישה תפקודים סומטיים ראשוניים. תוכל לסכם בקצרה את ההיפותזה שלך?

האנה: אני יכול לחזור על כך באופן כללי: על מנת שתהיה סומה, כלומר, תהליך חי ביקום הזה, עם המבנה המולקולרי שלו וכוח הכבידה שלו, הסומה החיה הזו חייבת להיות בהרמוניה ולעבוד בהתאם לחוקי הטבע המיוחדים של היקום הזה.
היא לא יכולה לפעול נגד החוקים הללו כפי שברגסון (Bergson) חשב במקור: כלומר, שהחיים הם סתירה לחומר; שהחיים הם חריג בקוסמוס. זו השקפה רוחנית. זו השקפה קיצונית של גוף-נפש.
לעומת זאת, מה שמאוד ברור עכשיו הוא שהחיים צמחו מהיקום עצמו ומכוחותיו.

אני מאמין שהחיים, על מכלול המרכיבים והתהליכים בהם, היו למעשה מתוכננים כבר מתחילת היקום. אחרת, ההיסטוריה של הקוסמוס לא הגיונית; החיים לא היו מתאימים, הם לא היו קיימים.
לאטומי הפחמן יש כל כך הרבה צדדים ומופעים, והם מתאימים זה לזה – לא בדרך זו או אחרת, אלא בצורה ברורה מוגדרת וודאית. מכיוון שהצורה של האפשרות החומרית מוגדרת מראש, אין זה מקרי שאם נזרוק את הקוביות מספיק פעמים, יתקבלו שילובים מסוימים צפויים מראש.

המאפיין הבסיסי והראשוני אצל בעלי החיים הוא היכולת שלהם להתייצב כנגד כוח הכבידה ולעמוד.

כאשר הצירופים הללו מתרחשים בצורות חיים האחרות, לא רק אצל האדם, הם מתרחשים בדרכים מיוחדות מאוד. אצל בעלי החיים, המאפיין הבסיסי והראשוני הוא שכל היצורים מתייצבים כנגד כוח הכבידה: הם נעמדים. הכבידה מנוצלת לתפקוד. במובן מסוים החיים בנויים כנגד משקל הכבידה, שמופעל על ידי היקום כולו. כך נוצרת הוורטיקליות (האנכיות) הראשונית של החיים.

ייתכן שבתחילה החיים היו צריכים לנוע אופקית, כאשר היה להם שלד חיצוני (במקרה של חרקים וסרטנים, שלהם יש מעטפת קשה שמספקת להם הגנה ותמיכה), אך שלד פנימי – הביא לאפשרות "לנטרל" את הכבידה כך שנוצרה יכולת לנוע ביעילות. כלומר, השלד סיפק הפנימי להם מבנה ותמיכה ש"נטרלו" את ההשפעה הישירה של כוח הכבידה, כך שהם יכלו לעמוד ולנוע ללא קריסה תחת המשקל של הכבידה.
באופן כללי, פלדנקרייז צדק באומרו ש"חיים הם תנועה". וכמובן, מעבר לכך, הכל הוא תנועה. כלומר, הכל בכללותו הוא תנועה: המציאות היא תנועה. החיים הם תהליך של תנועה, והסומה פועלת בתנועה שבה כל האיברים והמערכות פועלים בצורה מתואמת ומאוחדת, ולא כיחידות נפרדות.

המערכת הזו מתקיימת כתהליך, ולכן היא נעה קדימה. וכמערכת סומטית שנעה קדימה, יש לה חזית, וחלק אחורי, והיא בהדרגה פיתחה מבנה כזה. הפונקציה של העמידה והתנועה קדימה יצרה מבנה תואם. בכל הגנטיקה, הַתִּפְקוּד קֹדֶם לַמִּבְנֶה. המבנה מגיע מאוחר יותר. המבנה הוא מה שהמדענים חוקרים, אבל הוא נוצר מתִּפְקוּד, כלומר מצורך פונקציונלי.

זו מהות האמבריולוגיה: בתחילה לא רואים שום דבר גנטי, אבל פתאום זה מתחיל להיווצר; הביציות מתחלקות ומתחלקות, וכעבור כמה שבועות מתוך התהליך הזה יש ביצה אחת, ואז שתיים, ואז מספר ביציות קטנות שמתחלקות; ולבסוף, מתקבלת צורה – בתוך שלושה או ארבעה שבועות בלבד, נוצר מבנה.

עכשיו, מהי הצורה הסומטית הזו? זו צורה שנועדה לעמוד. זו צורה שכבר יש לה פונקציה של תנועה – ותנועה פירושה לנוע תמיד בכיוון מסוים: קדימה – ולכן תמיד יש לה ראש ופנים.
כל המבנים החיים, כל הסומות, יש להן ראש ופנים. למה זה? זהו ביטוי לעובדה שהמהות של היקום היא תנועה: החיים לוקחים את התנועה האוניברסלית הזו ומעצבים אותה לצורה, שנועדה לעמוד מעל כוח הכבידה, וחופשית לנוע. ואז, היא "מכוונת" קדימה; ולכן יש ראש (פנים) וזנב (אחור).

החיים הם תהליך של תנועה, והסומה היא תהליך שבו כל התנועות השונות משתלבות יחד בצורה הרמונית.

תנועת החיים קדימה מונחית ומכוונת, וכל היצורים החיים ניחנים ביכולת שאני מכנה "ניהול התנועה שלהם בעולם". לסומות (somas) יש צדדיות – כלומר תנועה סיבובית, שהיא עוד שלב בהתפתחות המורכבת של תהליך החיים. התנועה יכולה ללכת שמאלה או ימינה: יש שני צדדים לכל סומה.

כל התנועות הללו תואמות למה שאנו מכנים "שלושת הממדים של החלל", ושלושת הממדים הגאומטריים המופשטים האלה של מרחב הם בעצם הקרנה של המודעות הסומטית שלנו. זו הקרנה בסיסית של האופן שבו אנו תופסים את עצמנו.

החלל הוא תהליך תלת-ממדי; ולכן, הוא מתקיים בזמן. כל הסומות, כולל הסומות האנושיות, הן ישויות ארבע-ממדיות בבסיסן; כלומר, סומה היא תהליך חי בעל ארבעה ממדים, שהמבנה שלו משקף את התפקוד שלו. לכן, תשומת הלב שלנו לחיים צריכה להתמקד בתפקודים עצמם – לא רק ברפואה או בפיזיולוגיה – כי התפקודים פועלים ממש עכשיו בחיי ובחייך, ויוצרים ומתחזקים את מה שאנחנו רואים כ"מבנה".

זה לא מה שקרה לנו בשנים הראשונות לחיינו אשר קבע את המבנה שלנו להיות כפי שהוא עכשיו, מבחינה מנטלית או פיזית, וזה גם לא מה שקרה לנו לפני גיל ההתבגרות. זה לא הרעיון הפרוידיאני של מה שקרה בארבע השנים הראשונות לחיינו, או הרעיון הכללי יותר של השנים עד גיל ההתבגרות, או אפילו הרעיונות הרחבים יותר של מה שקרה לנו עד גיל שמונה-עשרה או עשרים ואחת שמעצבים את המבנה שהוא אנחנו.
אנחנו אף פעם, בשום מובן שהוא, לא מובנים בצורה סומטית קבועה. עקב כך, זה תפקוד שתמיד יוצר מבנה, ותפקוד תמיד יכול ליצור את המבנה מחדש.

לסומות יש צִדִּיּוּת – תנועה צירית.
(Somas possess laterality — pivoting movement)

אנחנו אף פעם לא מובנים בצורה סומטית קבועה בשום מובן שהוא. זה התפקוד שתמיד יוצר מבנה, והתפקוד תמיד יכול ליצור אותו מחדש.

מילץ: זה מוסיף ממד התפתחותי לאנטומיה.

האנה: אני חושב שאנחנו מדברים כאן על רעיונות מהפכניים. סומה היא גוף של תפקודים, שתבטא בארבעה ממדים, והעובדה הכללית יותר היא שכל הסומות פועלות על פי כוונות (intentions).
כוונות יכולות להיות כוונות מקובעות גנטית, שהן תבניות חישה-מוטוריות (sensorimotor patterns) מקובעות שפוחתות ככל שאנחנו מתקדמים מהקו החולייתי אל בני האדם – ואז, בשלב הזה, הלמידה והתרבות תופסים את מקום הכוונות-הקבועות-גנטית.
סומות אנושיות פועלות כישויות חופשיות שפועלות מתוך כוונה. הן תמיד מכוונות, והכוונה היא זו שמפעילה את התפקוד שלהן.

אנחנו רואים זאת בהקשר של מיתוס של ההזדקנות שדיברנו עליו מוקדם יותר בשיחה, אם קיימת בנו ציפייה (expectation) לאבד תפקוד ולהתדרדר, אם זו הציפייה של התרבות שלנו, אז זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. כי, כפי שאנו יודעים, הציפייה היא הכוח המניע העמוק ביותר מבין כל הכוחות הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים. זה העיקרון העומד מאחורי השימוש בתרופת הפלאצבו בתחום הרפואה. ברגע שיש לך ציפייה מסוימת, פתאום התפקודים שלך מתעוררים לפעולה. הציפייה היא זו שמפעילה את הכוונה.

הציפייה עוזרת להניע את הכוונה. באופן כללי – אם נחזור לנושא של תרבות סומטית – אני חושב שתרבות סומטית היא כזו שנותנת מרחב, חופש ועידוד לכוונות יוצאות דופן, ניסיוניות והרפתקניות של בני אדם – בחיפוש שלהם אחר דרכים שונות, להניע וליצור דברים. אני חושב שאף אחד לא באמת יודע לְמָה בני האדם מסוגלים – ברגע שבאמת ניתנות להם סובלנות ועידוד תרבותי. המוטו המרכזי בספר: 'Bodies in Revolt' מדגיש את כל המחשבות הללו: "הכל אפשרי." (Anything is possible).
אני חושב שאנחנו חייבים לומר את זה באופן גלוי. אם אנחנו לא באמת מרגישים שהכל אפשרי, אנחנו לא באמת חשים את הגאונות של החיים האנושיים.

אנחנו לא באמת חשים את הגאונות של החיים האנושיים, אלא אם כן אנחנו מרגישים שהכל אפשרי.

מילץ: יש עניין מדעי גובר בהבנת המסלולים הנוירופיזיולוגיים של הרגשות.
היכן אתה רואה את הגבול בין המדע ההומניסטי, שמדגיש צמיחה אישית ואוטונומיה, לבין המדע ההתנהגותי, ששואף בצורה מצומצמת להנדסה אנושית עבור שליטה חברתית חיצונית ומניפולציה, מתוך מגמה מתמשכת "לנצל כל נקודה עיוורת אנושית"?
כל הרעיונות שאנחנו מדברים עליהם – כיצד הם יכולים להוביל ליותר אוטונומיה? או מאידך גיסא, כיצד כוחות פוליטיים עשויים להשתמש ברעיונות הללו כדי להחליף שיטות שליטה פחות יעילות בשיטות חדשות ומתקדמות יותר לשליטה חברתית ומניפולציה?

האנה: אלו חששות מאוד עמוקים שלי. אני חושב שהגענו לשלב בטכנולוגיה שלנו, במיוחד בתחום הטכנולוגיה התקשורתית, שבו נעשה קל מאוד להפעיל את כל הטכניקות המניפולטיביות שהמדעים ההתנהגותיים פיתחו – אם תופסים את החברה האנושית כמבנה דמוי כוורת דבורים או קן נמלים.

מדובר בתפיסה מוגבלת של ארגון חברתי. תפיסה שהייתה קיימת לאורך רוב ההיסטוריה של האנושות, פרט לחברות קטנות ומיוחדות, ולפיה, הדרך היעילה ביותר לפעול, היא לדכא את מרבית הפעילויות וההתנהגויות האישיות של כל פרט כדי להשתלב כגלגל קטן במכונה החברתית.

זוהי, באופן כללי, ההשקפה הטוטליטרית. היא הפכה להשקפה הדומיננטית בחברות המרקסיסטיות, שאני חייב לציין, היא הפרה חמורה של המרקסיזם. כל מרקסיסט אמיתי יודע שברית המועצות היא ארגון טוטליטרי אכזרי, שאין לו שום בסיס בכתביו של מרקס הצעיר. היא סטתה לגמרי לכיוון ההפוך.

יתרה מכך, אני חושב שהמדע ההתנהגותי בארצות הברית, כפי שמיוצג על ידי אדם כמו ב.פ. סקינר (B. F. Skinner) הוא פסיכולוגיה לא של האדם אלא של דמוי-אדם. זו פסיכולוגיה של אדם מוגבל שמתאים לפונקציה מסוימת, כך שבתפקודים הכוללים של האורגניזם החברתי אתה משיג אורגניזם-אדם יעיל מאוד לייצור תעשייתי או ללחימה במלחמה.
כך שאם התפיסה הגבוהה ביותר את החיים האנושיים מסתכמת במבט החברתי הזה, אזי הטכניקות ההתנהגותיות והטכניקות המניפולטיביות של פסיכולוגיה אנושית בהחלט מוצאות את יישומן הטוב ביותר. זה הפיתוי הגדול של ימינו.

במובן מסוים, אני חושב שאנחנו רואים סוג כזה של חברה – "חברת כוורת" – מתרחשת במדינות עולם שלישי מסוימות, כמו סינגפור. סינגפור היא כוורת אנושית שתוכננה בכוונה תחילה: קהילה מאוד פרודוקטיבית; לכולם יש מספיק אוכל, יש להם רווחה פיזית, והמערכת עובדת. אנחנו כבר רואים שסוג כזה של חברה אפשרי – אם מוותרים על מושגי האינדיבידואליות, החירות והעצמאות – אבל זה הרסני מאוד לבני-אדם. זה הרסני מאוד לסומות, כלומר לתפקודים הפסיכופיזיולוגיים האנושיים.

האפשרות האחרת היא להימנע מתפיסת האדם כמדינה, שהיא הגילוי הגדול של המאה ה-19 שכפי שהביע זאת תומאס הובס (Thomas Hobbes) – הוגה הרעיון המטיריאליסטי, שאמר שהמדינה היא למעשה כל אדם כחבר בגוף המדיני. במובן מסוים, התפיסה הזו החלה עם הדימוי של פאולוס הקדוש: שכולנו חלק מגוף המשיח. אבל הדימוי הזה שרואה את בני האדם כחלק מגוף גדול הוא לדעתי, אחד מהמסורות האנושיות הרעות ביותר שיש לנו בחברה הנוצרית המערבית. עכשיו, כשהטכנולוגיה מאפשרת לנו לתמרן ולשלוט במידע וליצור "נמלים אמיתיות", הדימוי הזה חוזר לרדוף אותנו.

מה שמרתק אותי הוא שהתפיסה של המדינה הטוטאלית, או המדינה התאגידית, במקורה היא מושתת על הרעיון של אינדיבידואל מוגדל, מצב בו מתקיימת חברה המורכבת מאינדיבידואלים חופשיים אשר מקרינים את תמונת עצמם או את תפיסת עצמם החופשית, על רמת המדינה.

מה שהאמנויות והמדעים בתחום הסומטי מצביעים עליו, הוא שהגענו כעת לנקודה שבה אנו יכולים לחנך בני אדם להשיג מקסימום אינדיבידואליות, מקסימום יכולת לתחזק את עצמם, ומקסימום יכולת להסתגל – כך שיוכלו להיות חופשיים ומלאים בעצמם.

בחברה של פרטים חופשיים וגמישים כאלה, נוצרת אפשרות לחיבור אינטרסים וכוונה משותפת, כמעט כמו הנוסחה של איינשטיין E=mc² ברמה חברתית.

כלומר, אינני רואה באינדיבידואליות או בחינוך הסומטי כמשהו הרסני למדינה. להפך, אני חושב שהם התקווה היחידה שלנו לעתיד המין האנושי, מפני שאיננו יכולים להמשיך לחיות כפי שאנחנו חיים כיום ולצפות לשרוד.

מילץ: החזון הסומטי שלך הוא חזון אופטימי של התפתחות אנושית, אבל המימוש של החזון הזה נמצא תחת לחץ עצום מכיוון של יחידים. זה הרסני מאוד לסומות, כלומר לתפקודים הפסיכופיזיולוגיים של בני האדם. יש לנו את הטכנולוגיה למניפולציה ושליטה במידע, וליצירת "נמלים" אמיתיות.

האנה: תרבות סומטית כבר מתרחשת, כאן ובאירופה. זו הסיבה שאנחנו מדברים על כך. כל שינוי קורה דרך אנשים. אחד, שניים, שלושה – אתה ואני עושים זאת עכשיו. אתה ואני מייצגים תרבות סומטית ממש כאן ועכשיו. העובדה שאתה רוצה להפיץ את הרעיונות הללו ושאני רוצה להפיץ אותם, היא אירוע שכבר מתרחש. זה עשוי להיתפס כ"חתרני" ביחס למדינה, אבל זה חתרני במובן הטוב ביותר.

המדינה היא בסך הכול אוסף של פרטים; ובאופן מסורתי, האנשים שמנהלים את המדינה הם פרטים מבולבלים ולעיתים משוללי אשליות, שעושים כמיטב יכולתם. לרוב, האנשים הפחות מוכשרים הם אלו שלוקחים על עצמם את תפקידי ההנהגה שאליהם הגיעו.

אתה שואל איך, לאור הלחצים הכלכליים והאחרים העצומים, יכולה החברה הסומטית הזו לצמוח? לדוגמה, יש אינטרס גדול בארצות הברית שהאגודה הרפואית האמריקאית (American Medical Association) תשמר את הצורה הנוכחית של מבנה הרפואה, וזאת על מנת למנוע את האפשרות של חדירת שירותי בריאות הוליסטיים ומניעתיים – שהם מרכיב משמעותי ברעיונות שאנחנו מדברים עליהם.
הבעיה היא שהמערכת הרפואית הפכה לכישלון כלכלי מרסק: כבר אף אחד לא יכול להרשות אותה לעצמו. אי אפשר אפילו להשתלט עליו בעזרת כלכלה חברתית-סוציאלית. בארצות הברית הממסד הרפואי גדל לשלב שבו הוא לא יכול לתמוך בעצמו.

אני חושב שהתנועה האישית לכיוון תחזוקה עצמית תשתלט: ראשית, משום שהיא זולה; שנית, משום שהיא מצליחה. היא תשתלט, כי היא תתפשט מאדם לאדם.
למה? כי בסוג החברה הטכנולוגית והתקשורתית שאנחנו חיים בה, אי אפשר לשמור יותר סוד. אני מאמין שההשקפה המסורתית שהכוחות הסוציו-אקונומיים הם כל כך מסיביים שאין ליחידים שום כוח, כבר לא נכונה.
ברגע שהמידע חופשי כפי שהוא היום, אי אפשר, לדוגמה, לנהל מלחמה לא צודקת בווייטנאם, עם חיילים אמריקנים שעושים את מה שעשו ומשקרים לגבי מה שקורה, ולשמור זאת בסוד. לפני כן, לא ידענו מה קורה במלחמות; הייתה לנו רק את הגרסה הרשמית שהייתה מוצגת בפנינו, ולא הייתה לנו גישה לגרסאות אחרות. כך התנהלו כל המלחמות. עכשיו, אנחנו מודעים לצד השני כמו שאנחנו מודעים לצד שלנו, ואנשים מתחילים לחוש סימפטיה לכוונות של הצד השני. זהו אירוע יוצא דופן מבחינה תקשורתית.

תרבות סומטית כבר מתרחשת, כאן ובאירופה. כל השינויים מתרחשים דרך יחידים.

מילץ: אבל המשמעות היא שגם התקשורת צריכה לשמש ככלי "חתרני", ושאנחנו צריכים לפעול להפצת דעות שונות כדי להרחיב את השיח, לעיתים כנגד לחץ עצום מצד המדינה. לדוגמה, במדינות מסוימות יש לנו רק ערוצי טלוויזיה ורדיו ציבוריים שמנוהלים על ידי המדינה. יש לזה כמה יתרונות, אבל זה גם מקשה על הפצת מידע שמרחיב או סותר את המידע שמסופק על ידי המונופול של המדינה.

האנה: כשחושבים על זה, זה בדיוק כמו בארצות הברית, שבה כל התחנות הן פרטיות ומסחריות, כי הצרכים של המדינה והצרכים של עסקים גדולים מנוגדים לצרכים של הפרט. שתי האלטרנטיבות האלה אינן מסוגלות לדבר בשם הצרכים האנושיים האותנטיים.
אבל מה שחשוב הוא שהגרמנים יודעים – בדיוק כמו שהצרפתים יודעים מה מתרחש. אתה כבר מרגיש את הזלזול בחשיבות 'המידע הרשמי'. במובן מסוים, רשתות המידע של המדינה הן הכי פחות יעילות בעשיית מה שהן רוצות לעשות, פשוט כי הן בבעלות המדינה. כולם יודעים את זה.

בסופו של דבר, הדבר העיקרי שעלינו לוודא הוא שיש חופש פרסום וחופש הפצת מידע. כל עוד אנחנו יכולים לקרוא בחופשיות ולכתוב בחופשיות ויש לנו חופש התאספות, הטכנולוגיה התקשורתית שלנו תעזור לנו.
כשהחופש הזה חסר, כמו בגוש המזרחי באירופה, במדינות מסוימות בדרום אמריקה, ובמדינות מיליטריסטיות אחרות, אז אתה חוזר למצב פרימיטיבי. אבל איפה שיש דמוקרטיה בסיסית והצבעה חופשית, אין דרך לעצור את ההתפתחות של מה שאנחנו מדברים עליו.

אתה לא יכול שיהיו לך טכנולוגיות תעשייתיות מתקדמות במדינה מבלי שהתושבים שלה יהפכו יותר ויותר מודעים ומודאגים מהדברים האלה. בני אדם זקוקים לחופש, הם רוצים חופש, וזה דבר נפלא. ברגע שאתה נותן להם לטעום מהחופש, כבר מאוחר מדי לעצור את זה.

מתוך:

SOMATICS: Magazine-Journal of the Bodily Arts and Sciences, Vol VIII, No. 2, Spring/Summer 1991