ללא החיים לא היה שום דבר חדש: התחדשות היא היצירה היקרה ביותר של החיים.
Explorers of Humankind
הספר "Explorers of Humankind" נערך על ידי תומאס האנה (Thomas Hanna) וכולל פרקים שנכתבו על ידי מדענים ומרפאים מובילים מהמאה ה-20, המתמקדים בהבנת הטבע האנושי מתוך נקודת מבט סומטית, המדגישה את הגוף החי.
זוהי ההקדמה לספר מאת תומס האנה. תרגום לעברית – איריס בר לב
כל הזכויות שמורות למרכז הישראלי לחינוך לתנועה סומטיתⒸ
Explorers of Humankind
הקדמה לספר מאת תומס האנה
הספינקס היה יצור מכונף עם ראש של אישה וגוף של אריה, והוא הציג חידה איומה שאף אחד בתבאי לא הצליח לפתור – עד שהגיע אדיפוס. החידה הייתה: מהו היצור שיש לו קול אחד אך נע על ארבע רגליים, על שתי רגליים ועל שלוש רגליים? תשובה שגויה הובילה לתוצאות קטלניות: האדם נאכל חי. חלק גדול מאוכלוסיית תבאי נטרפה עד שהחידה נפתרה. היצור היחיד בעולם שיכול להיות כזה הוא האדם, שבילדותו זוחל על ארבע, בבגרותו הולך על שתיים ובזקנתו נעזר במקל הליכה. חוכמתו של אדיפוס הייתה בהבנתו שהאדם הוא היצור המורכב ביותר.
החידה של האדם עדיין איתנו, אבל הטבע של החיה האנושית התגלה כהרבה יותר מורכב ממה שהיה נראה כשהספינקס נדד בארץ המיתית של יוון העתיקה.
במהלך המאה ה-20 אגרנו מידע עצום על עצמנו, על הומו-ספיינס. המידע הרב שנצבר על ידי ביולוגיה, פיזיולוגיה ומדעי ההתנהגות יצר תמונה קוהרנטית כמו הרבה נקודות בציור פוינטיליסטי. המורכבות קיבלה צורה, והיא אותה צורה שנראתה לראשונה על ידי דרווין וואלאס: של חיה גנטית עתיקה שמראה הגוף שלה הוא תוצאה של סדרת התאמות פונקציונליות שאפשרו את ההישרדות שלה.
מחקרים במהלך המאה ה-20 – בביולוגיה, אתולוגיה, ביוכימיה ועוד – צמצמו את הפער שנחשב כקיים בין החיה האנושית לבין שלושת מיליון המינים הנוספים של בעלי החיים החיים על פני כדור הארץ. בעלי חיים שאינם בני אדם נמצאו בעלי תכונות "אנושיות" רבות יותר ממה שידענו עד כה, ובני אדם נמצאו הרבה יותר "חייתיים" ממה שהגאווה הנפרדת שלנו אפשרה לנו להאמין. כמו שהמהפכה הקופרניקאית (שטענה שכדור הארץ אינו נייח, אלא סובב סביב צירו וסביב השמש) הכריחה אותנו להבין שהארץ אינה מרכז מערכת השמש, המהפכה הדרווינית הכריחה אותנו להכיר בכך שבני אדם אינם מין ייחודי לחלוטין בממלכת החי, אלא אחד מענפיו הרבים. בהדרגה התמונה התבהרה: מאחורי האדם המודע לעצמו, שמשתמש בשפה, אוהב סמלים, מסתתרת חיה עתיקה ופיקחת מאוד ששורשיה הפונקציונליים מגיעים לעומקי ההיסטוריה הביולוגית.
אנחנו, בני האדם, כמו ענפים על עץ עצום. כשאנחנו מתבוננים לעומק שלנו מבחינה ביולוגית, אנחנו מתחילים להבין את עצמנו טוב יותר. הגוף שלנו, כפי שהוא נראה וכפי שהוא מתפקד הוא כמו השכבה החיצונית של בצל, כאשר כל שכבה חדשה נבנתה על גבי שכבות ביולוגיות קודמות ודומות.
כבר במאה ה-18 הבינו המדענים שהסנפיר, הרגל הקרומית, הכנף, הכַּפָּה והיד הם כולם דומים במבנה שלהם. זה התבטא בסיווג של כל ממלכת החי.
מה שצ'ארלס דרווין הוסיף לסיווג הסטטי הזה היה הזמן: ההיסטוריה-הביולוגית, אשר כמו מחט, השחילה את דרכה דרך תרשימי הסיווג, קישרה ועשתה היגיון היסטורי מהשכבות הדומות האלה. דרווין הפך את הביולוגיה להיסטוריה-ביולוגית, ובכך הוסיף תֶּמָה מרכזית לרצף ההיסטורי הזה: הישרדות. הוא הסביר שכל שינוי ביולוגי שעברנו לאורך הזמן נועד לשפר את הסיכויים שלנו להישרדות.
בכל פעם שהופיע 'קמט' חדש ברצף האבולוציוני הזה – בין אם זה היה זנב ארוך יותר, ניב חד יותר או רגל חזקה יותר – הוא התפתח כי הוא היווה שיפור תפקודי על פני מה שהיה קודם. כל הבדל חדש, שכבה חדשה, מין חדש, תמיד הצליח לבסס את עצמו כי היו לו סיכויים טובים יותר להישרדות. לכן, הדרך הסטנדרטית בה הביולוגיה המודרנית מסתכלת על מבנים גופניים שונים היא תמיד לשאול: לֶמָה זה משמש? איזו פונקציה משרת השינוי הזה למען הישרדות טובה יותר? כלומר אנחנו מַפְנִים יותר ויותר את תשומת ליבנו לגופם של בעלי חיים, בין אם הם בני אדם ובין אם לאו. אנחנו כבר לא מתבוננים בהם כְּמִבְנִים שונים, כפי שהיה במאה ה-18, אלא מתבוננים דרך המבנה כדי לראות את הדרכים השונות בהן הם מתפקדים. דרך זו של תצפית ולימוד בעלי חיים, בין אם הם בני אדם ובין אם לאו, היא סומטית, והיא נקודת המבט הבסיסית המשתקפת בתשעה המאמרים המרתקים הכלולים בספר זה.
המילה "סומטי" נגזרת מהמילה היוונית "סומה," שפירושה הגוף החי. בשימוש ביולוגי ופיזיולוגי המונח "סומטי" מתייחס לגוף הגנטי המהותי – הליבה של מבנה ותפקודים שעוברים גנטית מדור לדור. זה אומר שסומה היא לא רק "גוף" במובן של מבנה פיזי בלבד; סומה היא גוף מתפקד, גוף חי. כל בעלי החיים – בני אדם או לאו – הם סומות, וכל סומה של כל מין בממלכת החי היא גוף מסוים של תפקודים.
כאן אנו נתקלים בפרדוקס מעניין: נקודת מבט סומטית מתמקדת בגופו של יצור חי על מנת לראות את תִּפְקוּדָיו.
התנועות של מבנה הגוף – הן הביטוי לאופן התפקוד שלו.
ככל שמדען סומטי מתבונן יותר בגוף חי, כך הוא רואה פחות את המבנה, ויותר את התִפְקוּדִים. זה כמעט כאילו מדען סומטי מנסה לגלות את אותו הדבר שהפסיכולוג מחפש, כלומר, את עקרונות ההתנהגות של יצור חי.
זה מעניין מכיוון שבעוד שבפסיכולוגיה האנושית הדאגה המסורתית הייתה להבין את התנהגות הגוף במונחים של הנפש האנושית, המדען הסומטי מנסה להבין את הנפש במונחים של התנהגות הגוף האנושי. מנקודת מבט סומטית, חקר הגוף החי והתפקודי הוא חקר הנפש. זו נקודת מבט שהופכת את הפסיכולוגיה על ראשה, והופכת אותה – במילה אחת – לסומטולוגיה. Somatology.
המחקר ההשוואתי של התנהגות הגוף זכה לתשומת לב עולמית כאשר שני האתולוגים הגדולים קונראד לורנץ (Konrad Lorenz) וניקו טינברגן (Nikko Tinbergen) קיבלו פרס נובל.
אתולוגים חוקרים את התנהגות בעלי החיים מנקודת מבט סומטית: הם מבינים שמה שאנחנו קוראים לו "התנהגות" הוא, בסופו של דבר, סדרה של דפוסי תנועה בזמן.
למינים שונים של בעלי חיים יש בדרך כלל דפוסי התנהגות ספציפיים למינים שלהם. רצף מסוים של דפוסי תנועה הוא טיפוסי להתנהגות הזדווגות של אווז אפור, או להתנהגות ציד של אריה או לקשר ההורי של ברווזון שזה עתה בקע.
מבחינה פילוגנטית, כלומר, על פי התורשה הגנטית, לכל מין יש דפוסי התנהגות טיפוסיים משלו שהם כל כך "קבועים" במין עד שהם מגדירים את המין המסוים הזה. אנחנו יכולים לבצע זיהוי מסוים של דביבון, למשל, על ידי תיאור המאפיינים הפיזיים שלו – מבנה הגוף שלו; אבל ללא כל ידע על מבנה הגוף של הדביבון, אנחנו יכולים לזהות את המין שלו בדיוק שווה על ידי תיאור הדרכים הטיפוסיות שבהן הוא מתנהג – דפוסי התפקוד שלו.
תשומת הלב הזו לתפקודי הגוף אינה חדשה. למעשה, זו ידיעה עתיקה כמו הציידים האנושיים הראשונים, שידעו בדיוק איך הטרף שלהם נע, רץ, מסתתר ונלחם. בחברות קדומות, אנשים למדו להכיר את בעלי החיים דרך התנהגותם הפיזית – איך הם זזים, צדים, בורחים ונלחמים. הם השתמשו בתצפיות האלה כדי לפתח סיפורים, מיתוסים והבנות לגבי "המחשבות" והכוונות של בעלי החיים. הידע הקדום על בעלי החיים תיאר את הדרכים שבהן חשבו בעלי החיים: משלי החיות של בני האדם הקדומים הסיקו מה היה בדרך כלל ב"מוחות" של קופים, נמרים ופילים מהדרכים הטיפוסיות שבהן הם התנהגו, כלומר, הזיזו את גופם. הידע הזה היה חיוני להישרדותם של אנשים קדומים, מכיוון שהוא עזר להם לדעת איך לצוד, איך להיזהר ואיך להתנהג מול חיות טרף.
ובמילים אחרות, האמונות של חברות קדומות בנוגע לבעלי חיים התבססו על התבוננות בתפקודים ובתנועות של גופם של בעלי החיים. כלומר, הידע הזה היה סומטי – התמקד בגוף החי ובאופן שבו הוא מתפקד.
אבל מה שחדש בזה, מאז דרווין והספר החשוב שלו "הבעות הרגשות אצל בני אדם ובעלי חיים" (The Expression of the Emotions in Man and Animals), הוא התצפית המדעית המבוקרת, המדידה והרישום של מיני התנהגות שונים. עם האתולוגיה, נולד המדע של תפקודים ספציפיים למינים, והוא שינה את ההבנה שלנו על כל ממלכת החי, כולל על עצמנו. אין מקום שבו השינוי הזה משמעותי יותר מאשר בהבנת הטבע של האדם.
תיאור פונקציונלי של האדם הוא חשוב במיוחד מסיבה אחת מאוד מיוחדת: הוא מאפשר לנו להבין את מצב התפקוד האופטימלי של האדם. במילה אחת, הוא נותן לנו, לראשונה, בסיס מדעי לקביעת מהי בריאות אנושית.
דפוסי התפקוד שהם טיפוסיים להתנהגות אנושית מבחינה פילוגנטית הם, בהגדרה, הדפוסים האבולוציוניים של פעולה אנושית שהם היעילים ביותר לשיפור ההישרדות של הפרט האנושי.
אם אנחנו יודעים איך האדם מתוכנן לתפקד מבחינה פילוגנטית, אז אנחנו יודעים איך האדם, כבן אדם, מתפקד בצורה הטובה ביותר. אם חלק מהתפקודים הטיפוסיים האלה חסרים, אז אנחנו יודעים באופן אוטומטי שהאדם מתפקד פחות ממלא, פחות ממה שנדרש לסיכוייו הטובים ביותר להישרדות.
מכיוון שנקודת המבט הסומטית מתמקדת בתפקוד, היא מציעה לנו מדע בהתהוות, המסוגל לא רק לתאר את הטבע הספציפי של בני האדם אלא גם, במקביל, את מצב הבריאות האופטימלי שהוא אנושי ספציפי.
חשוב להבהיר שמדע סומטי של הומו-ספיינס צריך להיות מובדל בצורה חדה מההשערות של הנאו-דרוויניסטים.
סופרים כמו רוברט ארדרי (Robert Ardrey) ודסמונד מוריס (Desmond Morris), ועוד רבים אחרים, טענו שיש דפוסים קבועים בהתנהגות האנושית שמניעים ומווסתים את ההתנהגות האנושית באופן דטרמיניסטי, בין אם מדובר בהגנה על טריטוריה או בהתנהגות ציד אגרסיבית.
השערות כאלה עומדות בניגוד למגוון העצום של הבלתי צפוי בהתנהגות האנושית – אחד המאפיינים הבסיסיים של הפרט האנושי, אשר מתועדת היטב מבחינה אנתרופולוגית לא רק במגוון הרחב של התרבויות האנושיות, אלא גם, חשוב יותר, באינספור החריגות לכל אחת מהתרבויות הללו מצד הפרטים בתוכן.
ההשערות של הניאו-דרוויניסטים הן דוגמאות ברורות לחוסר יכולת לחשוב בצורה סומטית, לכישלון בהפיכת הפסיכולוגיה על ראשה. למעשה, דעות אלו הן דוגמאות בולטות לפוזיטיביזם שרדף את הפסיכולוגיה המדעית מההתחלה: הטענה שבני האדם הם מוכתבים, ולא חופשיים; שהם בסופו של דבר צפויים מראש, ולא בלתי ניתנים לחיזוי.
בניגוד מוחלט לכל ניסיון לתאר את האדם כתת-אנושי, הוגים ומדענים סומטיים מתארים את האדם הטיפוסי בדרכים שאינן פסיכולוגיות בצורה מובהקת. אלה דרכים שנראות בתחילה עדינות ולא חשובות: כמו האיזון של האדם הדו-רגלי מול כוח הכבידה, ההתיאום היעיל של התנועה האנושית, היציבה של הגוף החי, היכולת של האדם לבטא את צרכיו (כל צרכיו), והיכולת של האדם לחוות עולם חיצוני מסודר (הסביבה כפי שהוא נראית בעיניו). אלה גורמים בעלי חשיבות ישירה ליכולת של האדם לתפקד כראוי בעולם האקולוגי והפיזי.
אלה לא גורמים פסיכולוגיים; הם גורמים סומטיים, כלומר, דרכים בסיסיות שבהן מבנה הגוף האנושי חייב לתפקד בסביבה העולמית.
גורמים סומטיים הם 'תפקודים בלתי משתנים' – תפקודים שמשפיעים על היעילות וההישרדות של כל הפרטים האנושיים, למרות ההבדלים הגדולים ביניהם. הם מצביעים על אירועים לא פסיכולוגיים שהם הרבה יותר מהותיים מהתנהגות "פסיכולוגית" שנלמדה דרך התרבות המילולית האנושית. ומכיוון שאלו גורמים קבועים, אנחנו יכולים לקבוע בצורה מהימנה, גם לגבי עצמנו וגם לגבי אחרים, אם קיימים היסודות להתנהגות אנושית יעילה שמשפרת את הסיכויים להישרדות.
אם אנחנו יודעים מהם הפונקציות הקבועות אצל היצור האנושי, ואם אנחנו יודעים שנוכחות מלאה של פונקציות אלו מבטיחה דרך תפקוד אנושית מלאה, אז בידינו ידע שהוא גם תיאוריה וגם פרקטיקה – הבנה עמוקה (gnosis) שהיא גם דרך פעולה (praxis).
זה מה שחדש בנקודת המבט הסומטית: לראשונה היא מאפשרת לנו לקבוע נורמה לחיים ולהתנהגות אנושית. ישנו טבע משותף לבני אדם והוא ספציפי למין שלנו. עד לאחרונה פשוט לא ידענו איך והיכן לחפש אותו: במכלול התפקודים הטיפוסיים לכל בני האדם.
המדענים וההוגים בעלי החזון שפיתחו את נקודת המבט הסומטית על האנושות מציעים לנו הרבה יותר מתמונה של אדם בריא ומתפקד באופן אופטימלי; מטבעם, חזונם הוא חזון מרפא – חזון שמצביע על הדרך לבריאות. החזון הסומטי הוא חזון מרפא מהסוג המורכב ביותר: הוא מצביע במקביל על ריפוי הנפש, ריפוי הגוף וריפוי החברה.
מנקודת המבט הסומטית, השלושה בלתי נפרדים. הם קשורים יחד בתפיסה אחת של טבע האדם, והבנה זו של טבע האדם היא הנושא המרכזי של הספר הזה.
החזון הסומטי של טבע האדם יכול להתפתח ממגוון נקודות מבט מדעיות: פיזיקה וסייברנטיקה (משה פלדנקרייז), פסיכואנליזה (אלכסנדר לואן), ביוכימיה (אידה רולף), פרופריוספציה (שרלוט סלבר וצ'ארלס ברוקס), פסיכופיזיולוגיה (ברברה בראון), אנתרופולוגיה פיזית (אשלי מונטאגיו), נוירופסיכולוגיה (קרל פריברם), פסיכותרפיה (קרל רוג'רס) ואנתרופולוגיה תרבותית (מרגרט מיד). מכל נקודות המבט השונות הללו, החזון הסומטי הוא המכנה המשותף: המיקוד הוא בתפקודים הגופניים של בני אדם חיים ומסתגלים.
כמה הנחות בסיסיות של נקודת המבט הסומטית:
החיים הם היסטוריים
נקודת המבט הסומטית רואה את האדם – וכל היצורים החיים – בפרספקטיבה היסטורית. כלומר, בני האדם נצפים דרך השכבות של ההיסטוריה הגנטית שמשתקפות במבנה ובתפקודים של הומו ספיינס. כאשר מתבוננים בהם בשקיפות אבולוציונית, היד היא, בפרספקטיבה היסטורית, סנפיר, או האוזן הזו היא חריץ זימים, או התנועה הצדית של גופו של תינוק היא הכיפוף הצדדי של התנודות של דג.
בבחינת ההיסטוריות של מבנה ותפקוד האדם, אנו מתחילים להבין את האיך והלמה של היצור האנושי – האיך של חיוך הזלזול של גבר (הצגת הניבים המאיימת) או הלמה של המחזור החודשי של אישה (מחזורי הירח של יצורים שהתרבו לראשונה בים). תכונות אנושיות כאלה אינן מובנות אם לומדים את האדם רק בשכבה השטחית של המראה המפותח הנוכחי שלו.
נקודת המבט הסומטית יודעת שניתן לראות את האדם בצורה שלמה ומקיפה רק אם רואים אותו לעומק מבחינת השושלת ההיסטורית שלו, שושלת שלבסוף מובילה אותנו אחורה לצורות החיים הראשונות ולתנאים הארציים שהפכו את היווצרותם לאפשרית.
כל החיים הם אינדיבידואליים
בביצוע סיווגים ותיאוריות, הביולוגיה עשויה להשתמש בְּהַפְשָׁטוֹת כְּלָלִיּוֹת, כגון "ממלכת החי," "מינים" ו"מאגרי גנים," אך בפשטות, כל החיים מתקיימים רק בצורה אחת מהותית: זו של הפרט – הסומה היחידה.
מדענים סומטיים לא מאפשרים לשימושיות של הַפְשָׁטוֹת כְּלָלִיּוֹת להסתיר את העובדה שהתופעה של החיים מתארגנת בתוך חבילות בודדות. החיים חייבים להתארגן למבנה אחיד של תא; בין אם מדובר בבעל חיים חד-תאי או בבעל חיים פרוטוזואני מסדר גבוה המורכב ממיליוני תאים, בעל החיים הניתן לזיהוי הוא גוף מאוחד של פונקציות, המוקף בקרום אחד.
ההכרה בשלמות המערכתית של הסומה היא, ברמה האנושית, הכרה באדם. המציאות האולטימטיבית של הומו ספיינס אינה הגזע ואינה התרבות. המציאות האנושית האולטימטיבית היא העצמי. מנקודת המבט הסומטית, כל חוסר יכולת להכיר באינדיבידואליות כמציאות המהותית של האנושיות היא כישלון להבין את החיים האנושיים ואת החיים בכלל. באותו אופן, חוסר הכרה בייחודיות של העצמי האנושי נחשב כמזיק באופן יסודי ליחידים.
זה אומר שמחשבה סומטית תמיד רואה במצב של הַפְשָׁטוֹת כְּלָלִיּוֹת – בין אם נוצרו על ידי המדע או על ידי המדינה הפוליטית – כאויבות של האנושות. האנושות תמיד מחולקת לעַצְמִיִּים יִיחוּדִיִּים, וכל תיאוריה מדעית או פרקטיקה פוליטית שמתעלמת מאינדיבידואליות זו אינה בריאה לבני אדם כאנושיים.
בצורה חיובית, האפשרויות האופטימליות לריפוי ולהמשך בריאות מתקיימות כאשר כל אדם מטופל כמקרה מיוחד.
החיים האינדיבידואליים הם אוטונומיים
במאה ה-20, הביולוגיה הניחה שהיצורים החיים האינדיבידואליים – כלומר, הסומות – בעלי שליטה עצמאית. סומות מכל מין נולדו והצליחו לשרוד כי הן מתאימות את עצמן בכל רגע במהלך חייהן.
ההתאמה של היצור האינדיבידואלי לסביבה (accommodation) וההתאמה של הסביבה ליצר האינדיבידואלי (assimilation) הן תכונה קבועה של תפקוד סומטי. במין האנושי, יכולת זו של איזון עצמי והתאמה עצמית מיושמת באופן מיידי בדרכים בהן בני האדם מתחנכים, נרפאים ומתחברים חברתית.
הגישה הסומטית בחינוך היא – שבני האדם צריכים להיות מחנכים עצמיים.
בטיפול – הגישה היא שיש לאפשר לבני האדם לרפא את עצמם.
במבנים חברתיים – הגישה היא שהחברה היעילה ביותר היא זו שמניחה שהפרטים בה מתאימים את עצמם באופן עצמאי זה לזה.
בכל שלושת המקרים, ההבנה היא שחינוך, טיפול וחברה אנושיים אמיתיים ואופטימליים אינם דורשים כפייה או שליטה חיצונית.
ההכרה הזו באוטונומית הוויסות-העצמי של החיים האנושיים מראה שהגישה הסומטית היא דמוקרטית באופן רדיקלי בכך שהיא מניחה שהאחריות האישית היא עובדה ביולוגית.
כיכולת עובדתית שניתנה גנטית לכל בני האדם, האחריות הזו על היכולות הנרכשות, הבריאות והצמיחה של האדם, כמו גם על מקומו בחברה, מייסדת בסיס ביולוגי לחברה אנושית חופשית.
על פי השקפה זו, יש בסיס פילוגנטי לטענתו של ג'פרסון שכל בני האדם חופשיים ובעלי זכויות שאינן ניתנות לשלילה.
זהו נושא סומטי שמבוטא או משתמע בכל אחד מהמאמרים הבאים.
ההתאמה העצמית המתמדת המתרחשת בתופעת הביופידבק היא בסיס לתובנות של ברברה בראון (Barbara Brown) על היכולות הבלתי מוגבלות לכאורה של האדם.
הטבע המתאים-עצמו של תפקודי המוח האנושי משתמע מתיאוריית ההולוגרמה של קרל פריברם (Karl Pribram) על תפיסה וזיכרון אנושיים. (תיאוריית ההולוגרמה של תפיסה וזיכרון אנושיים היא רעיון שפיתח פריברם, נוירולוג אמריקאי, במטרה להסביר כיצד המוח מאחסן ומעבד מידע. לפי תיאוריה זו, המוח פועל באופן דומה להולוגרמה, שבה כל חלק קטן של התמונה ההולוגרפית מכיל את המידע של התמונה כולה. התיאוריה אומרת, שזיכרונות ותפיסות אינם מאוחסנים בנקודות ספציפיות במוח, אלא מפוזרים בצורה מרושתת בכל רחבי המוח. תיאוריה זו מנסה להסביר את היכולת של המוח לשמור על זיכרונות שלמים אפילו לאחר פגיעה בחלקים מסוימים שלו. איריס).
באותו אופן, אי אפשר להעריך את מחשבתה של מרגרט מיד (Margaret Mead) בלי להבין שהאחריות האישית היא בלב רעיונותיה.
ולבסוף, התפיסה המפורסמת של קרל רוג'רס (Carl Rogers) על טיפול "מרוכז בלקוח" מניחה שהאדם חייב להיות מעודד לווסת את עצמו ולהיות אחראי.
האינדיבידואלים הם ישויות זמניות בתהליך
כל החיים מתגלמים בסומות – כלומר, גופים אינדיבידואליים של תפקודים – והגופים האלה תמיד בתהליך (are always in process).
ההכרה בכך שיצורים חיים הם ישויות זמניות היא חיונית לחזון הסומטי, והיא מהווה תיקון לפיתוי המסורתי לחשוב על סומות במונחים סטטיים – כלומר, כדברים שנעצרים כדי להיחקר; אחרת, לא ניתן לבצע מדידה. במדע המסורתי, נבדקים יצורים חיים כאילו הם סטטיים, כדי שניתן יהיה למדוד אותם.
למשל, יצורים חיים נחקרים לעיתים קרובות על שולחן הניתוחים, כלומר הם נחתכים ונצפים כשהם במצב דומם. או שהם נצפים דרך תמונות בודדות של סרטים, או בעזרת מכשירים כמו סטרובוסקופים שיוצרים אפקט של תנועה איטית. גישות אלו מתמקדות במצב סטטי של היצורים, כאילו הם דברים שלא זזים. אך חשוב להבין שיצורים חיים הם ישויות דינמיות, שמתפקדות ומשתנות כל הזמן.
תצפית על יצור חי במצב סטטי היא תכונה בלתי נמנעת של מחקר מדעי, ובגלל היותה בלתי נמנעת, מדענים יכולים בקלות לטעות בתפיסת יצורים חיים כדברים נייחים במרחב. המדע האנושי, כמו השפה האנושית, נוטה לקבע דברים וליצור עקרונות וחוקים שנראים כסטטיים על פני השטח.
אך הגישה הסומטית מזכירה לנו כל הזמן שהחיים, מכיוון שהם בתנועה מתמדת, הם למעשה זמניים במהותם ולא ניתן לצמצם אותם למצב סטטי מבלי לעוות את טבע החיים.
סומות הן או חיות או מתות, ובמקרה שהן מתות, הן כבר אינן סומות, אלא חזרו להיות דברים דוממים שמרכיבים את תהליך החיים מבחינה ביופיזיקלית. החשיבה הסומטית מסכימה עם פילוסופים מהמאה ה-20 כמו ברגסון, וייטהד והיידגר (Bergson, Whitehead and Heidegger), שרואים בטבע האנושי משהו זמני במהותו ובחומר המרכזי של החיים כתהליך מתמשך ומשולב שהולך קדימה בזמן.
יצורים חיים – בין אם הם בני אדם ובין אם לא – אינם פשוט "בתוך הזמן"; במקום זאת, הם תהליכים מתמשכים, כל הזמן, ויוצרים את המושג של זמניות, תמיד בתנועה, תמיד בזרימה, תמיד מתאימים את עצמם עד לרגע המוות, שבו התהליך נפסק והחיים של הפרט מסתיימים. אחד הפרדוקסים של החיים האנושיים הוא שבני אדם כמהים ושואפים לסופיות ולהשלמה – כלומר למצב סטטי – ושוכחים כל הזמן שמצב כזה הוא בלתי אפשרי.
השלמות היא תמיד מעבר להישג האנושי והיא מנוגדת לחיים: ברגע שמגיעים אליה, החיים כבר אינם חיים. שארלוט סלבר וצ'ארלס ברוקס (Charlotte Selver and Charles Brooks) הקדישו את הקריירות שלהם לעיסוק בתהליך החיים; מטרתם הייתה לפתח את היכולת לחוות את התהליך המתמשך הזה כפי שהוא מתרחש בתוך האדם עצמו.
היכולת להפנים את המודעות האנושית ולהתמקד ברגע הנוכחי של תהליך החיים האישי היא, כפי שנאמר קודם, גם ידיעה (gnosis) וגם פעולה (praxis): זה מאפשר גם הבנה וגם ריפוי מעשי.
גישה זו מדגישה את החשיבות של לחיות את הרגע ולהיות מודע לתהליך החיים המתמשך. בצורה דומה, אשלי מונטאגיו (Ashley Montagu) – אדם שמסור ל"התחדשות נעורים" ("Growing young") – רואה את המשימה האנושית של ניהול ושיפור התהליך האישי כאחת ההזמנות הגדולות של החיים. שניהם מדגישים את החשיבות של מודעות עצמית ותהליך מתמשך של צמיחה והתפתחות אישית.
החיים הם בעיקר פונקציונליים ולא מבניים
נושא זה הוא הרחבה של ההבנה שהחיים הם, במהותם, תהליך. אבל מה שמשתמע באופן ספציפי מההכרה בעליונות הפונקציונלית הוא נושא שכבר נגעו בו: כלומר, הצורך לראות מעבר למבנה הגוף על מנת לקבוע את התפקודים שמניעים את המבנה הזה.
החשיבה הסומטית מתעלה מעל הדיכוטומיה המסורתית של האדם ל"נפש" ו"גוף," ומבססת השקפה שתואמת יותר את טבע התהליך הביולוגי: ההבחנה בין מבנה לתפקוד.
ביצורים חיים, המבנה ה"גופני," בהיותו תהליך זמני, הוא משהו הרבה פחות מהותי מאובייקט מרחבי. המבנה האנושי הוא רך, חדיר, זמני ולא מוצק; הוא לא גוף כמו שאובייקט פיזי דומם הוא גוף. למעשה, לחשוב על יצורים חיים במונחים פיזיים כאלה הוא הטעיה.
אורגניזם עשוי להיראות כמו אובייקט פיזי, אבל זו אשליה. מתחת לקווי המתאר של תהליכי הגוף ישנם תפקודים יציבים, המיוצגים במערכת העצבים המרכזית, שיוצרים את האשליה הזו של מהות פיזית. זה לא אומר שהתפקודים האנושיים הם בלתי תלויים במבנה הגוף, אלא שיש להם עדיפות בתהליך החיים האנושי.
כך מבטאת ברברה בראון נושא טיפוסי זה: "המחשבה היא אנרגיה של המוח המסוגלת לתפקד באופן עצמאי מהמוח, אם כי היא נולדת ממנו ומתוחזקת על ידי הפעילות הפיזית שלו."
מה שמדהים הוא שה"גוף" של בן אדם הוא לא גוף פיזי כל כך כמו שהוא מערכת של תפקודים מתמשכים. ללא התפקודים האלה לא היה "גוף" בכלל.
הנושא של סדר פונקציונלי הוא יסודי במאמרים של פלדנקרייז (Feldenkrais) ושל פריברם (Pribram). במובן רחב יותר, ההנחה של עליונות הפונקציה היא מרכזית לחשיבה ולטיפול של אלכסנדר לואן (Alexander Lowen), שרואה את התפקוד האנרגטי כגרעין התוסס של תהליכי הגוף. במפתיע, זו גם הדעה של אידה רולף (Ida Rolf) בפרקטיקה שלה של "אינטגרציה מבנית", שמשנה את מבנה האדם כך שיש ירידה באנטרופיה בתפקוד האנושי.
מודעות עצמית היא מודעות גוף
הוגי דעות סומטיים אינם מוטרדים מהפיצול המסורבל בין הנפש לגוף אצל בני האדם: בני אדם הם גם נפש וגם גוף בו זמנית ובמסגרת אותו תהליך. הדבר בולט במיוחד בחוויה האנושית של מודעות עצמית. מנקודת המבט הסומטית, מודעות עצמית היא מודעות לגוף – זו מודעות לתהליך המתמשך של מבנה הגוף שלנו.
לאיזה "עצמי" אחר אפשר להיות מודעים מלבד מהעצמי המוחשי שלנו?
מודעות עצמית היא עיסוק מרכזי אצל אלכסנדר לואן (Alexander Lowen), משה פלדנקרייז (Moshe Feldenkrais), שארלוט סלבר (Charlotte Selver), צ'ארלס ברוקס (Charles Brooks) וברברה בראון (Barbara Brown). כולם מבינים (ביחד עם המסורת הפנומנולוגית כולה) שהתודעה היא תמיד "תודעה של" – ספציפית, תודעה של תהליך הגוף של האדם.
כל היצורים החיים שואפים לצמוח
תצפית זו עומדת בבסיס כל המחשבה והריפוי הסומטי, והיא אחראית לגישה של התקווה והחיובית שמאפיינת את כל המחשבה הסומטית. ניתן לראות נושא זה בקנה מידה רחב במונחים של ההיסטוריה הכוללת של החיים שהתפתחו, או להתמקד בצמיחתם של פרטים. בשני המקרים, התצפית היא אותה תצפית: החיים שואפים להבדיל את עצמם אל תוך חדשנות ומורכבות רבה יותר.
אולי הדימוי הברור ביותר לטבע הצמיחה הוא דימוי העץ: מושרש בעולם, הוא מתנשא מעלה כגזע מרכזי, ואז מתפצל לענפים, ולאחר מכן מתפצל עוד לענפים קטנים יותר, אשר צומחים ומתפצלים שוב למורכבות רבה יותר ויותר.
סיום
בקריאת המאמרים האלה על טבע החיים האנושיים, ניתן לחוש את דימוי עץ החיים שעומד מאחורי כל נקודות המבט המדעיות המגוונות הללו. החזון המרפא הוא חזון של החיים כצומחים, כתהליך של התפצלות למורכבות עשירה יותר, להבדלים ולחדשנות. מנקודת המבט הסומטית, החיים הופכים לשלמים יותר על ידי צמיחה להבדלים גדולים יותר: צמיחה היא ריפוי וריפוי הוא צמיחה. בחזית הצמיחה של החיים תמיד נראה שינוי ותמיד נרגיש התחדשות.
בפשטות, ללא החיים לא היה שום דבר חדש: התחדשות היא היצירה היקרה ביותר של החיים.
Thomas Hanna
יצירת קשר
לחינוך לתנועה סומטית ושינוי הכרתי©
טיפולים סומטים / תרגול סומטי / פילאטיס-סומטי
איריס בר לב
0523-484-047
